טקס ברית זבד הבת, או ברית בת, הוא טקס יהודי הנערך לציון הולדתן של תינוקות ולקבלן את פניהן לקהילה היהודית. מכיוון שהיהדות נטועה עמוק במסורת, טקס ברית זבד הבת הוא טקס משמעותי ביותר, שמתקיים עד היום ברחבי העולם. הטקס מבוצע בדרך כלל ביום השמיני לאחר לידתה של התינוקת ושורשיו מתקופות קדומות שבהן נשים יהודיות היו מתאספות יחד כדי לקבל את פני הילד בקהילה שלהן. הטקס מבוצע על ידי מוהל, המומחה לטקס ברית המילה ומתבצע כדי לסמל את כניסת הילד לברית העם היהודי. הטקס כולל ברכות מסורתיות בשם Shehecheyanu כדי להביע תודה על שהגיע לרגע משמח זה, ובת קול היא ברכה שנאמרה כדי לקבל את פני הילד לקהילה היהודית. בעקבות הברכה מתקיים מתן שם לילד המהווה חלק נכבד מהטקס ומשמש כדרך לבסס את זהותו היהודית של הילד. טקס מתן השם כולל מתן שמו של הילד, המשקף לרוב את אופיו של הילד ומלווה באיחולים לעתידו של הילד. השם שנבחר לילד נחשב כבעל השפעה משמעותית על עתידו ולכן הוא נבחר בקפידה רבה. טקס זבד הבת מלווה פעמים רבות בארוחה חגיגית, המפגישה משפחה וחברים לחגוג את בואו של הילד החדש. הארוחה היא אירוע משמח, שבמהלכו נאמרים הלל ותפילות להבעת תודה ותקווה לעתידו של הילד. בשנים האחרונות חלה התעניינות מחודשת בטקס בריתה של זבד הבת, שכן פמיניסטיות יהודיות ביקשו להשיב את התפקיד המשמעותי של נשים יהודיות במסורת היהודית. זוהי דרך לחגוג את הקשר החשוב בין נשים יהודיות לאמונתן ולחגוג את הגעתו של חבר חדש לקהילה. בסך הכול, טקס ברית זבד הבת הוא סמל רב עוצמה למחויבותה המתמשכת של הקהילה היהודית למסורת ולחיבור לדורות שקדמו. הוא מספק דרך לחגוג חיים חדשים, לקבל את פני הילדים לקהילה ולבסס את זהותם היהודית.

שושבין הוא למעשה ערב נאמן לכל טקס החופה והקידושין, שמעבר לטקסיות הדתית שבו, קיים בו כמובן בראש ובראשונה אלמנט חוקי של שטר חוב בעל משמעות כספית מובהקת. מכאן, נולדה הראיה באנשים המלווים את החתן ואת הכלה לחופה-'שושבינים'. בעבר, שם התואר הזה חייב יותר את המלווים, כשמשמעותו היתה, פריסת חסות והתחייבות על התנאים והסכומים המופיעים בכתובה בחתימת ידי החתן, כשהקרבה החברית או המשפחתית משמשים למעשה כערובה לביטחון הנישואים בין בני הזוג. למעשה, כיום נהוג שההורים משני הצדדים הם המלווים של בני הזוג לטקס המשמעותי בחייהם-החופה. (אם חלילה אחד מבני הזוג יתום או בן להורים גרושים, נהוג להוביל את הזוג זוג אחר קרוב ונשוי שמקובל עליהם. עדיפות ראשונה תינתן לאח גדול וכדו'). אולם, גם לאחר הליווי הראשוני לחופה, ישנם זוגות שמעדיפים כי חבריהם יעמדו בסמיכות אליהם בטקס, או לחלופין יאחזו בארבעת עמודי החופה במהלך כל הטקס. אין לכך כיום משמעות חוקית, אלא בעיקר גינוני כבוד והוקרה לחברים של בני הזוג. בכמה מעדות ישראל נוהגים ללוות את החתן והכלה לחופה עם נרות דולקים שאוחזים ההורים, כשהם מסתובבים יחד עם הכלה מסביב לחתן שבע פעמים בטרם יתחיל הטקס עצמו. מדובר בטקס מיסטי קדום מתקופת תלמידי האר"י ז"ל, ומקורו בספר הזוהר ובספרי קבלה קדומים. הסיבובים נועדו 'לעבות' את הקשר והכוחות החיוניים והחיוביים הקיימים ושולטים בעולם, ובכך להביא 'תוקף' חדש ויציב לזוגיות הנכרתת במעמד הנשגב.​

הבד שאיתו מכסה החתן את פני הכלה לפני הובלתה אל תחת החופה, מכונה בשם 'הינומה'. ההינומה מכסה את עיני הכלה, מה שלכאורה מונע ממנה מלראות מעבר לבד. מכאן השם הינומה, 'היא נמה'. כשם שאדם הנם את שנתו עיניו עצומות והוא איננו מבחין בדבר, כך הכלה המכוסה בהינומה איננה מבחינה בזרים שסביבה מלבד בעלה לעתיד שיכסה את עיניה בבד ההינומה לפני טקס הנישואין. הבד יכול להיות שקוף או אטום, ולרוב הוא יהיה מבד בצבע לבן, צבע שמלת הכלה. ההינומה מופיעה לראשונה בתנ"ך בספר בראשית, בסיפור המפגש בין יצחק לאשתו המיועדת, רבקה. "ותיקח הצעיף ותתכס" (בראשית פרק כ"ד פסוק ס"ה). במשנה מבטא הסעיף המכונה הינומה צניעות, ומעיד על בתוליה של הכלה בליל חופתה. הסברים רבים קשורים במנהג זה. יש שאומרים כי הפנים האחרונות בהם תביט הכלה לפני החופה יהיו פני הגבר, בעלה המיועד שיישא אותה בעוד מספר דקות, כמו גם הפנים הראשונות בהם תבחין, לאחר תום הטקס כשתסיר מעליה את ההינומה לצדו. ישנם דעות הרואים בהסכמתה של האישה לחבישת ההינומה, הסכמה לנישואין, והתחייבות לא להביט בגבר אחר מלבד בעלה. ברוב העדות והטעמים למנהג, מבטאת ההינומה את הצניעות בה התברכה הכלה.. בחסידויות הגדולות, נהוג להשאיל הינומות שנתפרו 'מבד מיוחס', ממפת שולחן או מבגד לבן של רבנית צדקנית משושלת האדמו"רות אליה משתייכים בני הזוג. בספרי חסידות וקבלה מובא, כי הרגעים שלפני כיסוי ההינומה על ידי החתן הם רגעי רצון בשמים, וההורים משני הצדדים נוהגים לברך את החתן והכלה בברכה המסורתית המופיעה במגילת רות בפרק ד': "ייתן ה' את האישה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הכלה בעת הזאת תבקש בליבה צאצאים כשרים, פרנסה טובה ובית יציב.

לאחר ההתרגשות מטקס ענידת הטבעת, יש שיטענו כי שבירת הכוס מסמלת את רגע השיא בחופה. לא לחינם הצלמים עומדים 'בהיכון' לקראת ניפוץ הכוס. מה שבטוח ששבירת הכוס מסמלת למעשה את סיום טקס החופה. שבירת הכוס באה לאחר ענידת הטבעת ולאחר הקראת הכתובה ואמירת כל שבע הברכות שציינו לעיל. הכוס שנשברת ע"י החתן ברגל ימין כמובן, מסמלת את העלאת זיכרון חורבן ירושלים דווקא בעיצומה של שמחת הנישואין גדולה. בשבירה זו אנו בעצם מעידים עלינו כי שמחתנו כיהודים החיים בגלות למעלה מאלפיים שנה לאחר חורבן הבית השני, איננה מושלמת ללא בניין ירושלים והמקדש שחרבו. לפני שבירת הכוס יתבקש החתן להגיד מילה במילה את הפסוק מספר התהלים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ולאחר מכן לשבור את הכוס ברגלו ימין. יש שנוהגים לעטוף ולשבור בתום החופה את הכוס ששימשה את הרב המקדש לשבע ברכות הקידושין, ויש כאלה שמכינים כוס נפרדת לכך מבעוד מועד. לאחר שבירת הכוס בהצלחה על ידי החתן, מסתיים למעשה הטקס והקהל מכריז: "מזל טוב, מזל טוב". ​

הרב יצחק הגרי רב לחתונה מוסמך מטעם הרבנות הראשית,עורך חופה וקידושין בטקס קליל ומהנה.עריכת חופה ללא עלות. לפרטים נוספים צרו קשר עם הרב יצחק הגרי 053-9344680

זה נכון שכל זוג שבא בברית הנישואין מכונה בשם 'חתן וכלה'. ואכן לאחר הטקס יהפוך הזוג לבעל ואישה. אולם, בשבעת ימי המשתה, ואף בשנה הראשונה לנישואיהם, עדיין יכונו בני הזוג הטריים בשם 'חתן וכלה'. תואר זה איננו תואר מליצי, אלא תואר הניתן מכוח התורה. ההגדרה ההלכתית של חתן וכלה נושאת עימה מלבד את ההקשר השמח של הבאתו של בני הזוג בברית הנישואין, גם מספר הגדרות הלכתיות מעניינות הקשורות לתוארם. למשל, החתן אסור ביציאה לצבא בשנה הראשונה לנישואיו. וזאת מתוקף היותו חתן ובעל טרי, המצווה בהימצאותו לצידה של אשתו הטריה ובלשמח אותה. ישנו פסוק מפורש בתורה המורה זאת: "כי ייקח איש אישה חדשה, לא ייצא בצבא. נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו" (דברים פרק כ"ד פסוק ה'). מכאן למדו חז"ל, שהתורה ייחסה משמעות רבה לבניית בית בישראל ולאושרה של האישה הנשואה הטריה, עד כדי כך שהיא פוטרת את הגבר, החתן, מחובותיו הציבוריות והמשמעותיות כמו הגנה על העם בצבא. שכן, שלמותו של העם, קשורה ובנויה על שלמותו של הבית היהודי שנבנה זה עתה, ועל כן הוא מצווה בטיפוח הקן החדש אותו הקים. ככלל, עולם היהדות והפולקלור היהודי מלאים בתיאורי של חתן וכלה, החל מאדם וחווה הידועים כזוג הראשון והקדום, וכלה בעולם המיסטי הקבלי שמדמה את עם (כנסת) ישראל לכלה ואת הקב"ה לחתן. ספר 'שיר השירים', הראשון מספרי 'הכתובים' שנכתב על ידי שלמה המלך, מלא וגדוש כולו בתיאורים המבטאים זוגיות ואהבה בין בני זוג, והוא נחשב לספר אלגורי הכתוב בדרך משל. תארי היופי והתשוקה המופיעים בספר, הם משל למידות ולמערכת היחסים בנינו לבין הקב"ה כביכול.​

הטבעת, היא החפץ באמצעותה נעשה 'הקניין' בין הגבר לאישה בחופה. אף חתונה לא מושלמת ללא הטבעת, או למעשה לא מתחילה ללא הימצאותה של הטבעת בקרבת מקום. בטרם ייגשו לטקס החופה יתבקש החתן להציג את הטבעת ולהצהיר על כך שהיא נקנתה מכספו הפרטי ושהיא רכושו, שכן אין אדם יכול לקדש באמצעות חפץ שהוא אינו בעליו החוקיים. הטבעת אותה עונד החתן לכלה על האצבע, כחפץ הגשמי שמבצע את פעולת הקידושין בין בני הזוג, מהווה סימבול רוחני גם בצורתו העגולה שמסמלת עולם שלם ועגול מכל הפינות. פעולה זו של ענידת הטבעת לעיני שני עדים, מחברת אותם יחדיו ואוסרת אותם לשאר העולם. לפי ההלכה, פעולת "קניין" בין הגבר לאישה יכולה להתבצע בשלוש דרכים כפי שהסברנו למעלה: כסף (טבעת), שטר (כתובה) וביאה (יחסי אישות לאחר החתונה). כיום למעשה נוהגים את כל שלושת השלבים לפני הסדר שלמעלה, כשכל אחד מהם מעכב בפעולת הנישואין. ז"א, ללא כתובה או ללא טבעת, לא יחולו הקידושין, שכן קניין אמור להיעשות בכסף או בשווה כסף. שווייה של הטבעת צריך להיות יותר מפרוטה (כ-10 אג') ואין הגבלה על סכום המקסימום כמובן, רק על המינימום. ישנם חוגים מסוימים שנוהגים לקדש את האישה בטבעת זהב פשוטה וחלקה לחלוטין, נטולת עיטורים וחריטות הן מפנים והן מבחוץ. כפי שציינו, לטבעת החתונה, מעבר לערך הכספי גם ערך סימבולי, שכן הוא מהווה למעשה חפץ המסמל עיגול שנוצר מקו מתוח שכופף לכדי צורתו החדשה. הטבעת מסמלת את המחזוריות והזרימה של החיים בקו מעגלי, ואת הצורך "בהתכופפות" האחד למען השני בכדי להגיע למסגרת מושלמת כטבעת. הטבעת מונחת על ידי החתן על האצבע המורה של הכלה, כשעדים לענידה זו עדי הקידושין החתומים על הכתובה. לאחר מכן יכולה הכלה להעביר את הטבעת לכל אצבע אחרת בכף ידה. בתום הענידה ולאחר שהחתן אמר את המילים המפורסמות: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", יכריז הרב שתי פעמים בקול רם: "מקודשת, מקודשת".​

באמצע טקס החופשה והקידושין, ישנן 'שבע ברכות' הנאמרות תחת החופה, זה קורה לאחר שהחתן עונד לכלה את הטבעת על האצבע והכניסה לרשותו. אותן שבע ברכות נאמרות גם לאחר שמחת הנישואין בסיום ברכת המזון. שבע הברכות הללו נאמרות בכל שבעת ימי המשתה שסמוכים לחתונה. מקור הברכות מופיע בתלמוד הבבלי במסכת כתובות והוא חלק אינטגרלי, מהותי ובלתי נפרד מטקס הנישואין. ברכות אלו מביעות ומקיפות את כל תוקף הנישואין והאיחולים הנלווים אליו. מפאת חשיבות הברכות, הן נאמרות 'על הגפן' (יין). הנוסח של הברכות הוא כדלהלן: 1. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן. 2. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל ברא לכבודו. 3. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, יוצר האדם. 4. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ברוך אתה ה', יוצר האדם. 5. שוש תשיש ותגל עקרה‏, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. 6. שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה. 7. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה. נוהגים לכבד באמירת ברכות אלו אנשים מכובדים ובני משפחה קרובים שנוטלים חלק בחופה ובסעודות ימי המשתה. יש שנוהגים לכבד את רבם או כל רב חשוב אחר בברכה השביעית והאחרונה שנאמרת במנגינה מיוחדת משאר הברכות.​

חופה וקידושין הוא מונח מתחום המסורת היהודית. בשם זה מכונים הצעדים שעושים גבר ואשה על פי ההלכה כדי שיוכרו כזוג נשוי.

טקס החופה, הוא הטקס המרגש והמשמעותי ביותר בחתונה. מקור המילה חופה במשמעותה המילולית-מכסה. חיפוי מלשון כיסוי. במסורת היהודית, הגבר מקדש את האישה בשלוש דרכים: בכסף (טבעת), שטר (כתובה) ובביאה (יחסי אישות לאחר החתונה). טקס 'החופה' עצמו, מתקיים בין ארבעה עמודים, כשבד מתוח בניהם ומחפה ומכסה את העומדים תחתיו, ובראש ובראשונה את החתן והכלה והמשפחה הקרובה, הורים וסבים וסבתות. הטקס הזה שמביא בברית הנישואין את בני הזוג, הוא קדום ומופיע במקורות רבים כבר מתקופת המקרא: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח" (תהילים י"ט, ו').

לא משנה באיזה רב מזמר תבחרו, הוא בטוח ינהל את טקס החופה במידת הרוחניות הראויה, שתרטיט את כל הלבבות שמסביב. רב מזמר מעלה את מפלס הרגש והייחודיות של כל טקס חופה. הרב המזמר משלב בפומפוזיות ממילא קיימת בטקסי חופה, גם את הצבעוניות של הסגנון הפיוטי. אך חשוב לציין שלכל רב יש סגנון משלו, לכן כדאי לוודא שבוחרים ברב המתאים.